מטיפים מוסר להורים ומסרבים לתת דוגמה אישית
ספטמבר 2026
נייר עמדה משותף של ראשי איגודי רפואת הילדים והמחלות הזיהומיות בישראל מציג תמונת מצב מדאיגה: היענות הציבור לחיסון ילדים נגד שפעת מצויה בצניחה חופשית. על פי הנתונים שהובאו במסמך, שיעור התחסנות תלמידי כיתות ב' במסגרת בריאות התלמיד צנח מ-55% בעבר ל-26% בלבד. הפער הבולט ביותר הוא שיעור הסירוב של ההורים: כ-55% מהם מסרבים לחסן את ילדיהם נגד שפעת בבית הספר, לעומת כ-4% סירוב בלבד לחיסוני השגרה האחרים.
מחברי נייר העמדה מסבירים כי השפעת נתפסת בציבור בטעות כ"מחלה קלה" וכי החיסון נתפס כהמלצת רשות בלבד. בהתאם לכך, הם קוראים להשקת קמפיין לאומי אגרסיבי, להרחבת מבצע החיסונים בבתי הספר, להנגשת התרסיס החי-מוחלש לאף ולהגברת המעורבות של רופאי הקהילה.
אלא שהקריאה של הממסד הרפואי להורים מקבלת זווית אירונית למדי כשמציבים מולה את נתוני הדו"ח הרשמי של משרד הבריאות: "התחסנות הצוותים הרפואיים כנגד שפעת לשנים 2019–2024".
מהדו"ח עולה כי בשנים אלו נרשמה צניחה עקבית ומדאיגה בקרב מי שאמורים לשמש דוגמה אישית:
- בקרב עובדי מערכת הבריאות כולה, שיעור ההתחסנות התרסק משיא של כ-45% בעונת 2020/21 עד לשפל חסר תקדים של 24% בלבד בעונת 2023/24.
- פחות מרבע מאנשי הצוות הרפואי והסיעודי בבתי החולים ובמרפאות הקהילה, אלו שבאים במגע יומיומי והדוק עם חולים כרוניים, קשישים, מדוכאי חיסון ותינוקות, בחרו להתחסן בפועל.
לסיום: כיצד מצפה המערכת הרפואית מהורה ממוצע להשתכנע שחיסון השפעת הוא חיוני ומציל חיים, לשלוח את ילדו בגבורה להידקר (או לקבל תרסיס) בכיתה, כשיותר משלושה מתוך ארבעה רופאים ואחיות במערכת הבריאות עצמה מחליטים, כנראה, ש"אפשר לגמרי בלי"?
האם ההיסוס בקרב לובשי החלוק הלבן הוא דלק לתנועות ההתנגדות לחיסונים?
נתי אלקין